פרק 52 | אולגה יקימישין: קלינאית תקשורת, טומטיס והתפקיד של ההורים בתהליך

בפרק הזה אני מארחת שוב את אולגה יקימישין — קלינאית תקשורת עם יותר מ־30 שנות ניסיון, מומחית לוויסות חושי, התפתחות הילד ושיטת טומטיס.

עבורי, אולגה היא לא רק אשת מקצוע. היא הייתה קלינאית התקשורת הראשונה של דוד, ואחת הדמויות המשמעותיות ביותר בתחילת הדרך שלנו כמשפחה מיוחדת. היא הייתה מהאנשים הראשונים שעזרו לי להבין שדיבור הוא לא נקודת ההתחלה. לפני שילד מדבר, הוא צריך לרצות לתקשר, לדעת איך לתקשר, ולהרגיש שיש מולו אדם שמצליח להגיע אליו.

בפרק דיברנו על ההבדל בין תקשורת, שפה ודיבור; על קשר עין ומיקוד מבט; על הפחד של הורים להגיע בפעם הראשונה לקלינאית תקשורת; ועל הרגע שבו מבינים שלא מדובר רק ב“עיכוב בדיבור”, אלא בילד שצריך דרך אחרת להיכנס איתו לקשר.

אולגה מסבירה איך היא עובדת עם ילדים על הרצף, למה משחק על השטיח הוא לא “סתם משחק”, מה המקום של ויסות חושי בטיפול, ואיך גישות כמו ABA, DIR, אינטגרציה סנסורית ושיטת טומטיס יכולות להשתלב — לא כקסמים, אלא ככלים מקצועיים שצריך לדעת מתי ואיך להשתמש בהם.

אבל הלב של הפרק הוא ההורים.

דיברנו על הכחשה, פחד, אבל, אבחון, הצורך לטפל גם בעצמנו, ועל המקום שבו ההורה הופך להיות הגורם המרכזי בתהליך. אנשי מקצוע יכולים לתת דחיפה, אבל ההורה הוא זה שנמצא עם הילד ביום־יום, רואה את השינויים הקטנים, ומחזיק את הדרך גם כשהיא ארוכה.

זה פרק על קלינאות תקשורת, אבל בעצם הוא פרק על קשר.
על ילד שמתחיל לבקש.
על הורה שלומד לראות.
ועל משפחה שלמה שמתחילה לנשום אחרת.

בפרק דיברנו על:

מה ההבדל בין תקשורת, שפה ודיבור
למה ילדים על הרצף מתקשים לפעמים ביוזמה תקשורתית, קשר עין ומיקוד מבט
איך קלינאית תקשורת בונה קשר עם ילד שלא תמיד יודע או רוצה לתקשר
מה באמת קורה במשחק טיפולי על השטיח
מה ההבדל בין ABA, DIR ועבודה דרך ויסות חושי
מהי שיטת טומטיס ואיך היא קשורה לעיבוד שמיעתי, קשב וויסות
למה הורים מפחדים מאבחון — ומה קורה כשהפחד הזה מעכב טיפול
מתי נכון להתערב כשאנחנו רואים ילד שצריך עזרה
למה המצב הרגשי של ההורה משפיע ישירות על הילד
ומה התפקיד האמיתי של אמא ואבא בתהליך הטיפולי

קישורים שהוזכרו בפרק

האתר של אולגה יקימישין:
https://www.keytobrain.co.il/

הסבר על שיטת טומטיס באתר של אולגה:
https://www.keytobrain.co.il/copy-of/

פרק 48 — על התמודדות עם אבחון וקבלת האבחון:
https://www.buzzsprout.com/2369103/episodes/16737279-48

פרק 51 — הפרק הקודם עם אולגה ברוסית:
https://www.buzzsprout.com/2369103/episodes/19347210-51

חשוב לציין: שיטת טומטיס וכלים טיפוליים נוספים שעלו בפרק אינם תחליף לאבחון, ייעוץ או טיפול רפואי/מקצועי מותאם. הם עוד כלים שכדאי להכיר, לבדוק, לשאול עליהם שאלות, ולהחליט יחד עם אנשי מקצוע האם הם מתאימים לילד ולמשפחה שלכם.

הפרק בעברית.
למי שמעדיף רוסית — אפשר להאזין גם לפרק 51 עם אולגה ברוסית.

מעבר לספקטרום — הפודקאסט שעושה יחסי ציבור למשפחות מיוחדות.

Transcript

Copy Transcript Copied

0:01

שלום רגע, מה שלומך? פריג'ה דיישקה, שלום איינסקר. שלום, שלום לאולגה הקלינאית התקשורת המיתולוגית שהמאזינים שלנו שמעו אותנו הרבה פעמים כאן בפודקאסט הפודקאסט שלנו מעבר לספקטרום שעושה יחסי ציבור למשפחות מיוחדות אני מאוד מתרגשת מהפרק הזה כי שמעו עלייך, שמעו עלייך אולגה הייתה הקלינאית התקשורת הראשונה של דוד וגם לא איש המקצוע הראשון שאני נפגשתי איתו בתהליך הזה של אמא מיוחדת אבל החשוב ביותר והמשמעותי ביותר ואת כמו אקסיד מיתולוגית אולגני, משווה את כל המטפלים של דוד אליי. עוד די. ואנחנו נדבר פה היום על תפקיד של קליני תקשורת, על הכלים שיש לעבודה לקידום הילדים על הרצף וכמובן הכי חשוב תוך כדי וגם בנפרד, מה התפקיד של ההורים, לא רק אמהות, גם אבא ואמא, ודוד, ואחות, וכן הלאה. זה פרק בעברית, יש גם פרק ברוסית. אם אתם דוברי רוסית, יאללה, אולי תספרי לנו קצת על עצמך. אני קלינאית תקשורת כבר יותר מ-30 שנה. מה זה תפקיד קלינאית תקשורת? זה מומחה. שמטפל בלפתח תקשורת ודיבור אצל אנשים. אני לא אגיד רק ילדים, בכלל אצל אנשים. כי לכל אחת יכולה להיות בעיה בתקשורת ודיבור בכל גיל. כן, ותקשורת ודיבור זה לא אותו דבר. כי אני זוכרת שפעם ראשונה, הקלינית תקשורת הראשונה שהלכנו עם דוד, היא הייתה גם יוצאת מעברית המועצות, ואני אמרתי, איך היא בכלל יכולה ללמד אותו לדבר עברית? ורק אז בכלל התחלתי להבין ולפרק. ומה ההבדל בין תקשורת לשפה? השאלה הזאת היא מאוד חכמה ומדויקת. יש הבדל בין שפה ותקשורת בצורה קיצונית. בן אדם, מסוגל להתקשר אפילו בלי שפה, דרך שפת הגוף שלו, דרך כל מיני סימנים, ויבינו אותו. גם דרך הבעות הפנים, יצירת הקשר עין, ג'סטות, מיקוד המבט שלו, לא רק... קשר עין. נכון, מיקוד מבט זה גם משהו חשוב, כי אני זוכרת שאנחנו התחלנו איתך, אני אקטע אותך במיוחד בעברית, אז סליחה. העניין של מיקוד מבט וקשר עין זה כמו תקשורת ושפה, זה גם, זה לא אותו דבר בכלל, וגם את זה לקח לי המון המון זמן להבין למה אחד קשור לשני. ולמה הילדים על הרצף כל כך מתקשים בשניהם? נכון, לדבר על זה ייקח הרבה זמן. אני מציעה, אני באמת, להקדיש לשאלה הזאת, פרק שלם. פרק שלם. למה? כי מיקוד מבט בשתי מילים, גם משפיע על יכולת להיזכר על הדברים ולשלוף אותם. אהה. כן, וגם לדמיין. הבנתי. לא חשבת על זה. אני אסביר את הכל אחר כך. אחר כך, אוקיי. זה פרק גדול, ארוך. אז מה שקלינאית תקשורת עושה, זה היא עוזרת לאנשים לעזור קודם לתקשר ואז לדבר. כלומר, חייבים לדעת או לרצות לתקשר לפני שלומדים לדבר, נכון? בטח, התינוקות, התינוקות, בלי לדבר, מתקשרים עם ההורים שלהם. נכון, נכון. בהפקת קול כדי למשוך תשומת ל... אנחנו גם צריכים להצביע, לבקש. נכון. למצוא להם כל מיני... אני למדתי שפת סימנים של תינוקות. זוכרת. ובאמת, מגיל אפס אפשר לדעת מתי יש להם פיפים, מתי יש להם קקים, מתי הם רעבים, אני גם כל הזמן וגם עד עכשיו קצת חושבת שהעניין הזה של דוד כאילו מה שמלמדים זה לזהות לתת מענה ולתקשר ועם סתיו זה עבד מצוין והיא דיברה ב-11 והיא תקשרה מגיל 7 חודשים ועם דוד זה לא כי אני חשבתי שאני זיהיתי נתתי מענה ולא תקשרתי והיא כאילו הוא גדל בנבואה כזאת שאין לו שום צורך לתקשר גם כי רוב הדברים שלו ממולאים עוד לפני זה. הוא כאילו לא הגיע למצב שהוא צריך להראות. נכון, פשוט נתקלנו בבעיה, בבעיית תקשורת. איך מגיעים בכלל, למה לרצות להיות קליני תקשורת? זאת שאלה שאני שואלת את כל, את לא היית מוכנה לזה. זאת שאלה שאני שואלת את כל המומחים שאני מראיינת. למה? כי להורים שמאזינים לנו חשוב להבין מי זה אנשי המקצוע האלה שעומדים מאחורי ה... טייטלים הגדולים האלה, ולהבין כאילו למה. זה לא, זה נראה לי כאילו כמו שגיסתי הקלינאית תקשורת אומרת, אני מבלה את כל החיים שלי על שטיח מול אנשים שמתעלמים ממני. יפה, יפה, יפה. השאלה הזאת, תקשיבי, מה זה נעים לי שאת שואלת אותי ואני יכולה ככה לפתוח את הלב שלי? כן. אני שאלתי את עצמי למה. זה פשוט מתנה מהשמיים, מאלוהים. את כל היכולות, אפשרויות שיש לי, אפשר לצבור אותן ולהוציא ממני את כל טוב מה יש לי. אני רציתי תמיד, תמיד, תמיד להיות מורה. בסוף, כשאני סיימתי בצורה מצוינת את ההכללה והאוניברסיטה, אני לא, אני הבנתי שאני לא רוצה להעביר כיתה, ויותר אני בכלל לא מוכנה לבדוק את המחברות, זה בשבילי פשוט פחד מה. לבזבז את הזמן שלי האישי, פתאום בחושך בלילה מתחת למנורה, ככה לשבת ו... זה לא היה שלי, אני הבנתי. וגם אמא שלי פעם אמרה לי מילה, תקשיבי וולישקה, את צריכה משהו. משהו כמו קליני תקשורת, לגפיית. אמר, זה אחד מול אחת, ככה היא הרגישה בזה משהו. כן. ואני אמרתי לעצמי, אני רוצה אחד מול אחת. כן, מקובל עליי. ואני, כשאני הבנתי את זה, אני מיד נכנסתי לאוניברסיטה, מיד. זאת אומרת, אני תוך חודש התכוננתי למבחנים, ומייד התקבלתי. את עוד למדת את זה שם? הייתי בטוחה שזה משקר להסברה. אני למדתי באוקראינה, וכשאני עליתי לארץ, אני הייתי חייבת לעשות קורס השלמה, ועשיתי אותו פעמיים, פעם אחת נכשלתי, לא הייתה לי שפה, שום דבר. אבל אני הבנתי שזה פשוט שלי. כן. אני רוצה לטפל בבן אדם. וגם אני עבדתי הוסטל לאנשים שכבר נקראת להיפרד מהעולם. כן. אני טיפלתי באנשים האלו. וואו. וזה היו לימודים מאוד מאוד חשובים לי. ושם אני קודם כל, אני הייתי חייבת לבוא, בטח, כי לא הייתה לי שפה. זה אברורה של עלייה, צריכה של עלייה. נכנסתי למחלקה ואני חשבתי, איך אני אקבל את הריח, איך אני אברך? אני יצאתי מהמעלית והפסקתי להאריח שרחות. את הצלחת כאילו לסנן את זה? כמו שנגיד... אני לא, זה אמר, אמרתי, את חייבת לשרוד? את לא אומרת לך דברים מיותרים. את חייבת ללמד אותי איך את עושה את זה עם המוח שלך. כי גם במיוחד ריח, ריח זה הרי משהו שחודר, הוא לא עובר סנני, אתה יודע, אה... תקשיבי, אנחנו דיברנו איתך בנושא הזה, ואני הגעתי למשהו שיש לי רעיון בשביל זה. אוקיי. רגע, שנייה, בואי נתרכז, אני יודעת שאני... נתרכז. אז קלינטיק, מה שאת מספרת בעצם, המצב הזה זה נקרא אצל יפנים איקי גאי, זה נקרא הסיבה לקום בבוקר, וכשיש כאילו מפגש בין העיגולים של מה שאני מוכן לעשות, גם אם לא ישלמו לי ואני נהנה ממנו, אני עושה אותו יותר טוב מכולם, אנשים צריכים אותו ומוכנים לשלם על זה כסף, ואז המפגש של הארבעה הדברים האלה, מביא למצב שהבן אדם מאושר. והוא טוב במקצוע שלו. בדיוק. ואני אגיד לך, כשאני הייתי שם, הביאו איזה פושע אחד שקיבל מכות ואיבד דיבור. איי איי איי. הוא היה כמעט מת. הוא היה דומה לעוף במקרר. כזה הוא היה. כולו מקופל ו... כפו, ופתאום אני ראיתי איזה אש בעיניים שלו, ואני הבנתי שזה המקום בשביל ההשקעה שלי. כן. מה את חושבת? לצליל אה מההתחלה, והוא היה הופך עם הראש, הפוך, ככה, כל הגוף הוא הפעיל כדי להגיד לפחות אה. וואו. אנחנו הגענו למצב של דיבור. אבל מה, הוא התחיל לדבר רק מבלירים גסות? זהו, רציתי להגיד סוף סוף, הוא הצליח לדבר, ולא אמרתם לו, וואי, עדיף שאתה לא כאילו פוצע. וכולם צחקו ואמרו לי, אולי תחזירי אותו אחורה, אחרת. מה אני אגיד לכם, הסיפור בסוף יצא עצוב, כי העבירו אותו לשיקום, ואחר כך לקחו אותו לבית חולים של כלא. הבנתי, אוקיי. אז בסדר, אבל לפחות עכשיו הוא יודע להגיד מה הוא רוצה או לא רוצה, זה בכל זאת... להביע את עצמו. להתקשר. כן, זה לא סיפור עצוב, את לא יכולה, זה... רגע, ואז נגיד בן אדם בוחר לבלות את החיים שלו מול אנשים שלא מצליחים להתקשר איתו. אני באמת, זו סקרנות שלי. מה? למה זה מדליק אתכם כל כך? למה? כאילו, למה את רוצה את זה? כאילו, בשביל הרגעים הקטנים האלה של ה... תוצאה והתוצאה הרי מגיעה אחרי מלא זמן ויש מצב שהיא לא מגיעה בכלל מאיפה יש לכם את התושייה הזאת ואת הכוחות הפנימיים האלה להמשיך לעשות אותו דבר גם כשאין שום תגובה אני כאילו אני עם האישיות שלי בחיים לא הייתי עושה את זה לא הייתי מחזיקה מעמד כאילו עשיתי את זה עם דוד אבל זה לא אותו דבר זה בדיוק די פשוט שליחות זה שליחות של בן אדם, אני מאוד אוהבת אנשים, אני מאוד אוהבת אנשים, אני רואה אנשים, מי שנכנס אליי הוא כבר שלי, זה כבר אחריות שלי, אני לוקחת כמו שהם, וכשנותנים לי את הסימנים הראשוניים, אני לא צריכה, ואני תמיד למשל אומרת להורים, לא צריך להכריח אותו, לא צריך לתמוך בו, לא צריך לעזור לו. הכל על אחריותי, אחריות שלי לגרום לילד לתקשר איתי. ואני מפגישה את כל החיים שלי לזה. תשמעי, זה כמו בדיסני, באגדה על הבת ים הקטנה שנתנה את הקול שלה ואז החזירו את הקול שלה, ואני מאוד חושבת, את נותנת לאפשרות ואמצעים לאנשים להוציא, כאילו לדבר, לתקשר, להצהיר על עצמם. אני בטוחה שיש הרבה מאוד בני אדם כרגע שמדברים בזכותך, כאילו דוד גם. זה מטורף, זה באמת מתנה מהשמיים. נכון. אני מקבלת מתנה מהשמיים, את היכולות שלי, וגם זה מתנה למשפחות מהשמיים, דרכי. ילד מיוחד זה לא ילד מיוחד, זה ילד מיוחד וכל המשפחה שלו. הקרובה, המורחבת, הגן, הקהילה שלו, זה משפיע על כולם. קליני תקשורת זה בעצם בדרך כלל המקצוע הראשון שנפגשים איתו ההורים. אומרים, יש איזשהו עיכוב בדיבור, איזשהו חשד, לכו לקליני תקשורת. ואז אנחנו הולכים, ומה שאני חשבתי זה שזה אותה קליני תקשורת שיושבת ורואה רק בעיות. כל היום היא רואה ילדים עם בעיות. ואז יבוא ילד בריא והיא מראש מחפשת בעיות ואת יודעת מה שאת מחפשת זה גם את מוצאת ולכן הייתי בטוחה שאני אביא את דוד לכלי תקשורת ואני אגיד ברור שיש בעיות כי כאילו אם אני אבוא לפלסטיקאי ואני אגיד לו יש מה לעשות הוא יגיד לי יש מה לעשות כי הוא לא יראה כמה ברק יש לי בעיניים וזה שאין לי שיער אפור הוא רואה את הכמטים שיש לי וזה ממש פחד גדול של הרבה הורים שלא יראו את הילד באמת, שיראו רק בעיות. רק את מה שהוא לא עושה, לא יראו מה שהוא עושה. איך את יכולה לעזור להורים להתגבר על הפחד הזה של כאילו לגשת פעם ראשונה לקליני תקשורת? כי את מבינה שאת גם פוגשת הורים בהכי גרועה שלהם, בנקודת השפל הכי גרועה שלהם. כאילו חוץ מאונקולוגים וכאלה, חס וחלילה, לא עלינו, את פוגשת הורים לא מאושרים, הורים מפוחדים, וזה גם, זה מטורף שאת מצליחה להכיל את זה ביחד עם הילד. נכון. כמובן שמקצוע לא. הרגעים הראשוניים של ההורים זה פחד מוות, כן, דיכאון, טראומה, ובכלל... אבל. נכון. זה ממש שלבי אבל. יש לנו פרק על קבלת האבחון כחמישה שלבי אבל. יופי. אני בדרך כלל, בדרך כלל, אני מבשלת את ההוראה. אני מסתכלת למה הוא מוכן, למה הוא לא מוכן. בדרך כלל אני מדברת כן, על בעיה בוויסות חושי, כי יש בעיה. כן. מה שם יושב על הבעיה הזאת? זאת כבר שאלה. כן. בעיה בוויסות חושי זה כבר צורך בטיפול. נכון. זה כבר נותן מוטיבציה לטפל בילד. נכון, וזה גם לא מפחית כמו אוטיזם. זה לא נותן מכה בלב. כן. כן. ואני מסתכלת כמה מוכן, לא מוכן, יודע מראש, אבל פוחד מהשם. נכון, והשם מפחיד וזה בסדר לפחד ממנו. למרות שאנחנו כאן בפודקאסט עושים הכל בשביל שהשם הזה יפחיד פחות, אז עדיין, אוטיזם זאת מילה מפחידה. הרגעים הראשוניים...‫הורי כבר יכול לדעת שהילד מוגדר, ‫ואם הוא מקבל כתוב את המלגות?‫נכון, נכון. ‫-זהו. ‫מתחילים מחדש,‫סיבוב עונה חדשה על אבל. ‫קצר יותר, אבל כן.‫אוקיי, אז נגיד... ‫-מה אני אומרת? מה אני אומרת? ‫יש הורים שאומרים,‫שאני כבר רואה שהם שם, ‫הם מטפלים כבר בילד מצוין, ‫הם פוחדים מילה, ‫ואני אומרת, בסדר. בוא ניתן זה לשם ביגימוט פלסטר, נשים פלסטר, כדי שזה לא ישמע, אבל אתה מתקן בו כמו שצריך, כן, אבל אנחנו כבר בדרך. נכון. למשל, אני רוצה להוסיף, יש מקרים שכדאי להגיד, להורים שלמשל, אם זה כבר ילד בן תשע, ‫שלא מטפלים בו כמו שצריך,‫וכבר לא אוהבים אותו, ‫כבר מקבלים אותו כמו די יתרה. ‫רגע, מה זה לא מטפלים בו כמו שצריך?‫-הוא הולך בלי שום מודעות ‫ואף אחד כאילו לא יודע, ‫ואומרים, הילד סנובי,‫הילד לא מכבד חברים,‫הילד חוטף, לא מבקש דברים. אספת גוף שלו מסורבל, הוא פתאום מרביץ, לא ידוע למה. לא, אבל זה סימפטומים של, זאת אומרת, בגיל תשע זה לא יכול לקרות לילד? זה כאילו, אם זה יש את זה, זה סימן שצריך לטפל? זה דגל אדום, או שכאילו הוא... זה דגל אדום, כי הילד, למשל, כשיש לו, כשנמצא בספקטרום, כן. וההורים חושבים, לא, לא, לא, הוא בסדר גמור, לחלק את הרגל, ולא מסתדר לו בגלל העומס, גירויים. כן. והוא בעצפה, והוא לא מסוגל לא ללמוד, לא לכתוב, לא לשבת רגוע. ורק כועסים עליו כל הזמן. לא מבין סיטואציות. כולם כועסים עליו, וההורים רוצים כן להרגיש שהכל בסדר. כן. והוא לא יודע איך להסתדר עם כל זה, ומתפרץ ונכנס מתחת לשולחן וכל מיני דברים. זה אלו. אז פה אני... דגל אדום, כן. יש לי בנות שאני מגיל חמש יודעת שהן כן בספקטרום והן כבר בנות 16. וההתנהגות, לא מקבלים אותן בכיתה. ואף אחד לא טיפל בהן מילדות. אז פה אני קשוחה, כן. אז יש גם נושא, זה גם מאוד קשה להורה להודות בזה ולהגיד לילד כשהוא גדול יותר, יש גם... נושא גדול שאני ואת נדבר עליו זה מתי לספר לילד על האבחון שלו והאם לספר ואיך לספר ואיך להתמודד עם הסביבה אנחנו נדבר על זה גם אבל אני למשל אחרי האבחון של דוד אני אמרתי לעצמי ואני באמת גם עושה את זה לרוב אני מצליחה אני לא שופטת שום הורה אני לא חושבת על שום הורה שום דבר כי כל מה שאי פעם חשבתי וזה התפוצץ לי בפרצוף כל כשהייתי עם ס... והייתי מהאימהות המעצבנות האלה, עם הפנקיקים, עם בטטה אורגנית והילד מתנהג לא יפה כי הוא מוצף סוכר או שלא מתייחס אליו, קיבלתי את הכל בפרצוף, אני, זהו, אני הכי תנועה שיכולה להיות. הבעיה היחידה שלי זה כשאני מדברת עם הורים שאני רואה שלילד יש בעיות הרבה זמן וההורה בהכחשה עכשיו, אני באמת מבינה את ההורה הזה, אני מבינה את ההורה הזה, ולמה הוא בהכחשה. ואני מבינה שזה לא עניין שלי, ואף אחד לא ביקש ממני כאילו עצה וכן הלאה, ולכן אני לרוב ממש מחזיקה את עצמי. אבל לפעמים, אבל לפעמים אני חייבת לעצור, ולהגיד להורה, תקשיב, מאמי, כאילו... לכו לבדוק, לכו לבדוק קצת, הרבה, עכשיו, אולי, כן לחכות, לא לחכות, זה מאוד מלחיץ, וזה גם מאוד מאוד מלחיץ בעיקר על הילד, כשאני רואה את הילד מולי, וכל השנים האלה שעוברות שהוא לא מטופל, ואני מבינה שחלון הזדמנויות הולך להיסגר, יש לך איזו שאיצה, מתי לעצור, וגם אם זה חברים או קרובי משפחה, או את יודעת, ילד בגינה, כי כל אימא מיוחדת, הרי היא יושבת בגינה, היא יכולה לאבחן את כולם, היא כבר יודעת לראות את זה. זה בטוח. כל אימא מיוחדת. אפילו בישראל, שאנחנו כולנו ככה, בלי דיסטנס וזה, מתי להגיד את זה בכלל? מתי זה בסדר? אידיאה נשקה. השאלה, להגיד לבן אדם ככה מצד... כן. לא, לא מהצד בגינה, את שיושבים. אני יוצאת למשל לבית מלון, אני יושבת, עם גב שלי למסעדה ולכל העולם כדי לא לירות, כדי לא לרצות להנחות. כי פתאום ניגש בן אדם ואומר משהו, אפילו לקרובי משפחה, אנשים צריכים לשאול, צריכים לפנות, הם צריכים להרגיש משהו. אם הם מכחישים, הם יכחישו, וגם את תקבלי בראש. את, אני, שפתאום עם לב גדול, מה זה רוצות לעזור להם ממש עכשיו? פשוט אסור, אסור, זה פוגע, זה פוגע, אין מה לעשות עם זה, אסור להתערב, אסור לעזור להם, זה גם לא יעזור, אם לא ישאלו אותי, אני לבד לא אגיד, אוקיי, אז אני, למרות שאני אראה, אפילו, אני למשל, עם נכדים, היא יוצאת לים, אני תמיד מוצאת את הלקוח. תמיד אני עובדת בשילוב, כן? כי פשוט בא לי, כיף לי, פשוט זה כיף חיים שלי, כן? תשמעי, הייתה לנו פה פרר הפעם. עכשיו שנייה, מתקרבות אליי אמהות, ואומרות, אוי, תקשיבי, כל הכבוד, את משחקת יפה, ואני אומרת להם, כן, אני פשוט מקצועית, אני כאילו, אה, את הבנת. אבל ככה בחיים. לא, לא, זה קשוח, לא, זה קשוח וזה מלחיץ. אבל כאילו, זה גם אחת הסיבות שיש את הפודקאסט הזה, שאנחנו שמים את המידע הזה, מי שזה מעניין אותו, יקשיב, ובאמת, אגב, תודה לכל המאזינים שכותבים, שכותבים וגם באמת כותבים, שהם הקשיבו, שמעו, הלכו לאבחן, האמא הלכה לפסיכולוג, זה ההצלחה הכי טובה של הפודקאסט הזה. תקשיבי, אני אומרת לך, אליי חוזר תלמיד אחד אחרי פודקאסט שלנו לפני. אה, מה את אומרת? בגלל שהם שמעו את הסימנים שכדאי לחזור. אוה, את רואה? את רואה? את רואה איזה גף? נכון, נכון. לא, לא, זה באמת, זה ברכה גדולה. אז נגיד הגענו לקלינאי תקשורת. ואז ההורים כבר, אם הם כבר מוכנים ללכת לקלינאי תקשורת או לכל איש מקצוע, כן? אז באים ואומרים, אוקיי, זה הקוסם, קח את הילד, תחזיר לי אותו בסדר. ואת למשל לא עושה את זה, ברוך השם, כי את מהממת, אבל אצל רוב המטפלים מתחיל משיחת אינטק עם ההורה ושאלון, וכולם שואלים תמיד, זה מתחיל תמיד, איך היה ההיריון שלו. הילד כבר בן 7, 8, 9, 15, 20, איך היה ההיריון שלו? חלאס. ואז שואלים את השאלה שאני הכי שונאת, מה הציפיות שלך מהטיפול? מה זה מה הציפיות שלי מהטיפול? שלא יהיה אוטיסט. אפשר שהוא יפסיק להיות, מה זאת אומרת מה הציפיות? מאיפה אני יודעת? מה האופציות? מה בתפריט? אולי אני אגיד לך, אני רוצה שהוא יתקשר קצת יותר טוב, אבל בעצם את יכולה לעשות אותו שהוא, את יודעת. ילך מכרות על הילדה הכי יפה בכיתה, כאילו, אני לא יודעת, מה זה השאלה הזאת ולמה אנשי מקצוע שואלים אותה? אני לא יודעת. האמת, אני פשוט לא מתעסקת עם זה, אם נגיד, נכנסים אליי פעם ראשונה, כן. אני אפילו לא זוכרת איך קוראים להורה ולא נותנת לו יד ולא שום דבר, אני פשוט נכנסת בתוך הילד כבר. היא כניסה. כן, אני זוכרת. ואני רק נותנת סימנים, לא להפליט, לא לתמוך, לא שום דבר, אני פה, אני אגרום לו לתקשר איתי. ויש סיפורים שאבות, למשל, אני הולכת עוד חמש דקות, אני הולכת עוד חמש דקות, עובר חצי שעה ואומר... אבא עדיין שם. אני אומרת, אבא עדיין פה? כי הוא רואה את ה... פתאום כן, פתאום... פתאום נהיית ראש, איזו תגובה, וככה אנשים מבינים שהם במקום שלהם. שיש להם בידיים טובות. ואיזה כלים יש לקליני תקשורת? איך היא יכולה לעזור? נגיד, מביאים לך את הילד. את האישיות ואת האנרגיה המדהימה שלך והכל. איך את עובדת? איך פתאום, למה אצלך פתאום הם עושים משהו שהם לא עושים בבית? או להפך, או איך זה שהם יושבים ומציירים ומשחקים פתאום גורם לזה שהם מתחילים לתקשר? כי בדרך כלל בהתחלה מרגיש שאני משלמת 400 שקל על זה שמישהו ישחק על השטיח עם הילד שלי חצי שעה ויצייר ציורים. זה מה שגם אבות הרבה פעמים מרגישים. מה קרה? מה היא כבר עושה איתו? אני משתמשת בהרבה הרבה צעצועים שגורמים לוויסות של ילדים. מה זה אומר? לאחרונה, לאחרונה זה פשוט תגלית החדשה שלי, שאני פשוט עפה עליה. אני משתמשת בסקוושים. השנאה הכי גדולה שלי. תקשיבי, ההורים, תקשיבו לי, תשכחו על סדר בבעיה, תשכחו, כי הדברים האלו, סוג של את הכדורים של המים שמתנפחים במים, כן? וכל הכדורים הג'לים בתוך משהו ג'לי שהם לוחצים. כל זה, כל זה, כל סלע, אני מבינה את הכל. תקשיבו, לרוב זה עושה... רע לי, רע לי, חם לי בפנים, למי שמקשיב לי, אני מנופפת בפנים, רע לי רק לשמוע את זה או לדמיין את זה. כן, אני מבינה אותך, אם לא מקצוע שלי, אני גם הייתי מרגישה צמוח, תאמיני לי, תאמיני לי, אבל כבר באים אליי אפילו הורים שכבר רוצים להכניס לי שם, זה עושה טוב. זה עושה להם טוב לקצ'בץ' את זה ולשחק עם זה? זה מווסת את המוח, זה לא תנועות הידיים, זה ויסות, זה משפיע. זה משפיע בכלל על הדור של היום. אני אומרת ככה. אוקיי. כשזה משפיע ומווסת, מה זה מווסת? כן. את אחת, את אחת זה מדליק. כן. את אשני מרגיע. אז זה כמו סיגריות למבוגרים שאנחנו מעשנים גם כשאנחנו לוחצים וגם כשאנחנו עייפים? יש מצב. אני לא נגד, תאמיני לי. את אומרת, מה זה עובר? אם יש צורך חזק, אני לא מעשנת, כן? אין לי צורך. פשוט אין... את בן אדם מבוסת, את לא צריכה משהו מבחוץ. אני לא כזאת מוזנת, אבל... לא, אבל אם את יכולה להגיד למוח שלך תפסיק להריח, אז את יכולה להגיד לו תירגע עכשיו, אל תתעצבן מהבן אדם הזה בפקק. הבנתי, זה היה רגע של אי-שרדות. המוח אמר, את חייבת לסכם. כן, אז הציצויים מסגנון הזה. בטח, אם אני רואה שהילד... מת על מכוניות, אני אשחק איתו במכוניות. ואם את כבר משחקת איתו, אני לא יכולה לא לשאול אותך, מה דעתך על DIR מול ABA והגישות האלה, כי הם קצת מתנהגים, את יודעת, כמו נייק ופומה וקוקה קולה ופפסי וכל אחד אומר אחד על השני. זה לא נכון וזה כן נכון וזה כמו הדוקטור ספוק והלוחשת לתינוקות מול האפס ההפרדה, אז יש לנו עוד זירה של ABA מול DIR. אם את יכולה בשתי מילים להסביר מה אומרת כל אחד מהשיטות ואיך כל אחד, ואיך את עובדת. אחלה בקצרה? בקצרה ממש. אני התחלתי מ-ABA, אני התחלתי, הבסיס שלי, זאת שיטת התנהגותית, הבסיס שלה, הפורמולה שלה, הסכימה שלה, זה גירוי התנהגות תגובה, מה משפיע על התנהגות, איך הסביבה מגיבה על התנהגות, זאת הפורמולה, על פי התצפית בפורמולה הזאת. בונים את הפרוטוקול, הכל מכניסים בטבלאות, מה בשבילי מה לא משפיע, וזה מצוין. אבל זה כמו כלבים של פבלוב. תקשיבו, אנחנו כולם חיים בצורה הזאת, הכל על הרפלקסים, הכל על האינסטינקטים, לא צריך להתבייש מזה. אבל כן, זה נראה כמו אילוף. כן. יש אנשים שעובדים נטו בשיטה ABA, וזה נראה כמו אילוף, כי הם דורשים חזרה רב-פעמית על אותו דבר. לא כל ילד מוכן לחזור מספר פעמים על אותו דבר, וזה משעמם. ויש התפרצויות כל מיני, אז כמה שהיא טובה, כמה היא קיבלה איזה שם לא טוב. נכון, יש גם הרבה מבוגרים עכשיו, אוטיסטים מבוגרים, שאומרים שזה הרס להם את החיים, וזה עשה להם טראומות, וזה גרם להם לרגרסיה, וזה בגלל האנשים הנוירו-טיפיקליים, שמכריחים את הלא-נוירו-טיפיקליים להתנהג כמו נוירו-טיפיקליים, וזה בכלל אונס את החופש הבחירה שלהם ואת הרוח. חופשית. זה הטענות שנזרקות. נכון, זה ככה, זה משהו שנשמע. אבל אי אפשר באופן סכלסטי להשתמש רק בשיטה הזאת. אני נפגשתי עם שיטת גרינשפן, DIR, והבנתי שזה מקום לזרימה טובה. כן. זה גם אין בלי תצפית, אין בלי אותה פורמולה. אבל זה לא שחלאסי, את זורמת מה הילד עשה, איך את מגיבה אליו, מה את מפתחת. זה כבר גמיש יותר, פה כבר נשמה עובדת. כן. פה נשמה. פה את יכולה לחזור מספר פעמים, פה את יכולה להרשות לעצמי פעם אחת, ולחזור על זה פעם הבאה, בפגישה הבאה. כן, ואיך את עובדת עכשיו? זה לא סוף, זה ממש לא סוף. אני עוד נכנסתי, מה הגירוי? כן. מה זה גירוי? מה הילד צריך לעשות פה? מישהו צריך לתת לו מכה, או משהו נפל מהשמיים וזה השפיע על התנהגות ואיך הגעת? ויסות חושי, ללמוד ויסות, מה זה ויסות חושי? מה זה מערכת אינטגרציה סנסורית של בן אדם, של הילד. ואני לקחתי ספר של ג'יין אריס מרפאה בעיסוק אמריקאית. בשנות חמישים של מאה שעבר כתבה את הסרט סנסורי אינטגרשן. הילד ואינטגרציה סנסורית. אני נכנסתי לעומק. בעזרת של אבא אחד שהוא טיפל בילד שלו לבד, כמו שצריך, רופא אפתולומולוג, המנתח, שגם עשה לי ניתוח, אז הוא אמר לי, אולי, אני כבר הייתי שם. ופתאום, זה שליח מהשמיים. מה זה, זה התלמיד מוכן, המורה מגיע. ותלמדי, ואני למדתי ממש בכיף, זה פתח לי ראש. וקודם כל אני רואה מה המצב של רב, של עיכול קיבה, עייפות, יכולת הקשבה, מה הוא שומע, איזה רעשים מפריעים לילד, כמה מפריע לו ויזואלית, איפה המקום החלש שעדיין לא בשל. כן. ואני בשיטות שידעתי, אני לקחתי את הסימנים ואני נופלת היום למקום הכי חלש ומבשלת אותו בכל מיני תרגילים שיש פה על מה לספר, המוח שלי מתפוצץ. לפתוח לעולם את המיומנויות שלי, כי אני למדתי איך לעשות את זה, איך לפתוח את המקור. הכי חלש שלא בשל עדיין ומפריע. וואו. ואז בדרך להגיע לשם, כן, גם נזכרת במה שעשית עם דוד, זה כבר לא משנה, לפעמים את היית מכריחה אותו ועושה לו EBA, ולפעמים את היית עושה לו דיר, ולפעמים שניהם ביחד במקביל, וכל תקופה וכל בעיה וכל אתגר דרש איזשהו פתרון אחר, זה פשוט כלי. ולא התורה עצמה, התורה עצמה זה לראות את הילד. בדיוק, לראות את האישיות, את הילד, את הפניות שלו, את היכולת, אם לא, אני אוציא בידיים. כן, זה בטוח, לא, זה תמיד אני אומרת, אצלך גם הכיסא יכול לדבר אם התכלית היא שזה מה שחשוב. אז איך אנחנו יכולים להקל על ההצפה של הביסות החושי של הילדים? או, שאלה טובה, אני מקדישה את כל החיים, כבר יותר מ-30 שנה אני מחפשת איך להקל על ילדים וההורים שלהם. אני מחפשת כל מיני אפשרויות של ויסות של המערכת שלהם, ואני עברתי הרבה שיטות. אני לא אתן, אני לא אספר איזה שיטות, כי אני לא רוצה להגיד עליהם משהו טוב, כי זה לא עובד. הרבה שיטות לא עובדות, הרבה שיטות טכנולוגיות לא עובדות. אין תוצאות, אין תוצאות. וביום בהיר אחד הגיעה אליי אמא אחת ואמרה לי, אולצ'קה תקשיבי, הייתי באוקראינה, שם כולם עובדים עם ילדים בשטאטו מאטיס. שאלתי מה זה, היא נתנה לי לקרוא, אני לא חשבתי פעמיים, משהו עוד שלושה חודשים אני כבר הייתי במוסקבה. למדנו את השיטה ביחד עם אולג, עם בעלי נסענו, כדי לעלות רמה נסענו לקייב. אוקיי. השיטה הזאת היא מאזנת ומשפיעה על תפקוד המוח. מההתחלה אפילו אני חשבתי, זה ייתן לילדים לדבר, הם ידברו, וזה באמת, זה עובד יפה, ילדים מדברים. אבל זה נשמע כמו תרופות פלא שמוכרים להורים המיוחדים, שמוכרים לשלם כל כסף רק שירפרו אותם. אני מבינה שזה ככה נשמע, אבל היום אני אומר שזה לא רק דיבור, כי הדיבור, את יודעת. ואני אומרת, חוץ מתקשורת זה משנה, תפקוד המוח. יש לי ילדים שלמשל, אני עכשיו בטח, שקניתי מכשיר חדש לקליניקה שלי, שהחברה שינה בכלל איכות המכשיר, כי קודם זה היו רק אוזניות עם מוזיקה אוטומטית. נכון, זה היה רק בתוך הראש. גם אני עשיתי את זה וגם דוד, זה היה מציק מאוד. זהו, זה כן מציק, אבל זאת אומרת שצריך לעשות. היו אוזניות שהצליל עובר דרך העצם. כן, עם רטט כזה. עם רטט, ואתה שומע דרך העצם, כי אנחנו שומעים. לא רק דרך האוזן, אנחנו שומעים עם כל הגוף ודרך העצמות בכלל. הראש שלנו כמו פעמון. רגע, יש לי שאלה, יש את הסאונד הילינג, שאת מכירה את זה שאת באה ואת שוכבת כזה על הרצפה ומנגנים לידך בקערות טיבטיות כאלה ועושות בום בום וזה נורא מרגיע ואז כאילו אתה שוכב על הרצפה ובאמת אתה יוצא ממש אחר. אוהבת ורוצה להכניס לקליניקה שלי, וואו וואו. אוהבת את השיטה הזאת מאוד. זה משפיע עליי מאוד חזק, אחר כך נדבר על זה. אז זה כאילו כמו זה, זה עובד דומה? זה עובד אחרת, הרעיון המשותף, שזה עבודה של תדרים. מה עושים? לוקחים מוזיקה של מוצר. מעבדים אותם וגוזרים שם תדירויות או נמוכות או גבוהות ומלמדים את המוח לשמוע על התדירויות בינוניות. נושא קשה, אבל הדיבור שלנו זה תדירויות בינוניות. מבחינת העוצמה שלהם? זה לא עוצמה. אני פשוט מנסה לדבר על זה בשפה שהנושאים לא יחשבו שזה משהו נו. דוגמה, בום בום בום בום בום זה תדרים נמוכים, נכון? כן. בומים. כן. יתושים וכל מיני. כן, זה גבוהי. זה גבוהים. הבנתי. אז ילדים שנמצאים בספקטרום, הם שומעים הכל ביחד. בשבילם אין, הם שומעים את כל הרעש. מי גבוה נכון? בגלל זה הם לא מגיבים לשם מההתחלה. אה, כי הם מבינים רק, הם שומעים רק רעש. רעש שלם מעורבב. אז זה כאילו המוח לא מצליח להתמקד כמו בהפרעת קשב, הוא לא מצליח לבחור איזה טרק לקשורת להכתיב לו? בדיוק. אוקיי. והמוח לומד להקשיב לקול של בן אדם. למשל, אנחנו רואים טלוויזיה, ונדלקת פרסומת. נדלקת פרסומת, כן? פתאום פרסומת. בווליום אנחנו שומעים פרסומת בווליום גבוה יותר. למה? אני אומרת, אף אחד לא החליף ווליום. הם גוזרים תדירויות. אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה איזה ממבו ג'מבו וכאלה, אבל לא, אנחנו מדברים על משהו כאילו אמיתי, ספציפי, מוכח בכוח פיזיקה וכן הלאה. מאה אחוז. הבנתי, אוקיי. כשאני הייתי בכנס הראשון, אני ניגשתי לנציג של טומאצ'ס ואמרתי לו, תקשיב, למה אוזניות בנפרד, למה הן בלי מיקרופון? והילד ישמע מיד עם מוזיקה, גם קול שלי, גם קול של אמא. מה את חושבת? עשו את זה. יפה. הם עשו את זה ואני לא קיבלתי מזה שום גרוש, סתם צוחקת. יפה, לא, אני מבינה, זה כמו שאמרתי לנציג של המלטונין שנותנים בלילה לאילנים, אמרתי, למה לא עשיתם את זה בציפות? איך אתה יכול לשכנע ילד על הרצף לקחת כדור? אתה דפוק, הם אומרים לי, לא חשבנו על זה, על מי חשב על זה? מי צריך לחשוב על זה? נכון. אז הם בנו מכשיר חדש, פשוט חדש. זה גם אוזניות עם רטט בייזינג, גם עם מיקרופון, וגם מוזיקה נוספת מלווה אחר כך, אחרי שנגמר הטיפול, היא חלשה יותר, אבל היא תומכת באימון המוח. ועכשיו האוזניות הן לתמיד במשפחה. הם אישיים. אני רוצה לשלוח את המאזינים לחפש על זה מידע, כי אנחנו גם אוהבים, נגיד, היה פה בפודקאסט את הקליניקת הורינג, והיה פה תזונה קטוגנית, אז זה עוד משהו שאפשר לבדוק ולבחון ולהחליט האם זה בשבילכם או לא בשבילכם. אני ודוד למשל עשינו הכל. לא יודעת מה מה מהם עבד, אבל עבד. אני רוצה שהמאזינים קצת ייחשפו לעוד דברים חדשים, וקלינאי תקשורת והידרותרפיה שיודעים, גם אצל קלינאי תקשורת אפשר לחפש דברים. אז יאללה, לכו לחפש. לכו לחפש. לא, לכו לחפש מידע על זה. כן, כן. לא, אני לא רוצה שזה ירגיש כאילו אנחנו עושים יותר מדי פרסומת, אבל אני כן רוצה שאנשים ילכו לחפש מידע על זה. כמו הלורינג, שזה... אני לא אשכח אף פעם, אם לא הייתי, אם את לא היית שולחת אותי לקליניקת הורינג, הייתי קמה והולכת באמצע. כי זה היה מרגיש מוזר ונראה מוזר, אבל וואלה, גם זה עבד. ממשהו חדש הוא עושה לנו. אנחנו מתגלגלים לצחוק מאושר. וואי, איזה כיף זה. וואי, זה כל כך כיף. פשוט, אני זוכרת את הפעמים הראשונות שדוד התחיל לעשות לנו פרצופים ולגרום לנו לצחוק. עזבי את זה, הפעם הראשונה שהוא התלהב מזה. שהוא גרם לנו לצחוק, וואו. ואז כשזה קרה, ידענו שאנחנו נהיה בסדר. כי לפני זה, זהו, הוא היה בתוך העולם שלו והוא היה צעצוע ביולוגי, מאוד נוח. שמים אותו בפינה, הוא ממשיך לשחק עד שהוא רעב. תקשיבי, את זוכרת איך אנחנו עשינו לו שילוב עם ילד לובה? כן בטח, מאשדוד, לא לובה, האח הקטן של לובה, לובה, אני לא אשכח את לובה, לובה הגעתי אלי, פתחתי את הדלת, הוא עמד שם בכניסה, ואז אמרתי, איזה ילד עובר פה, ואז הוא הסתכל עליו ואמר לי, מי ילד, אני ילד? אני לא ילד, למה את קוראת לי ילד? ואני הסתכלתי עליו ואמרתי, דוד בחיים לא ידבר ככה, בחיים זה לא יקרה לדוד ככה, שהוא בכלל ישים לב אליי, שהוא יגיד משהו. סליחה, כן, אז זה לא היה לו, אבל לא היה מתקדם מדי בשביל דוד, זה היה אח שלו. ודוד התחיל ליזום אינטראקציה. נכון. עם מכוניות, והוא התחיל להזמין אותו, כן. ולמשוך את תשומת הלב שלו, אני זוכרת. כן. מה, אנחנו ככה גם היינו... לא, לא, זה באמת, זה רגעים של אושר שאני כאילו... זה מה שהילדים המיוחדים מביאים לחיים שלנו, העוצמות האלה של השמחה הזאת, לא היה אף פעם כאילו עם סתיו, כאילו כזה סתיו כן בגיל שנה מדבר איתו בטלפון, סבבה, דוד מצליח להחזיק שיחת טלפון עם אמא שלי לאיזה 20 שניות והוא איתה בגיל שמונה, סיבה לחגיגה, כלומר היא לא עוגה, מסכנה סתיו, רגע ולדעתך, מכל הגישות ושיטות שדיברנו עליהן עכשיו, מה הגורם המנצח, מה... אמרתי בקדנט... רמז הורים, הורים, רצינו לדבר על הורים. כן, כן, כן, אני להורה המסור. ההורה שלא מתייאש. מה אני אומרת ואמרתי? גם פעם, מקצועי, מקצועי, זה רק פוש, ההורה בתשוקה מביא את הילד להצלחה. יש תשוקה, יש הצלחה, יש יכולת התמודדות, יש לראות את המטרה, יש יכולת להתפוצץ משמחה מכל דבר קטן שיש. השאלה, השאלה שאני אמרתי, שאני שאלתי את עצמי, וגם אני שואלת את כל הגרים, הורים, למה מגיעים עלינו הילדים שלנו? התשובה, כדי לפתח אותנו, כדי להוציא מההורה דברים הכי טובים. את כל המיצים. כל המיצים שהוא אפילו לא מכיר שיש בו את זה. ברור. שהוציא כמו מזריקה את כל הכישרונות שלו, שיכיר את עצמו. כן, כמו מערכת חיצונית. דרך הילד שלו. כן. לא יודעת, אני חושבת שסתיו הגיעה אלינו, היא בכלל, את יודעת, לקחה שני אנשים שלא תכננו לעשות ילדים, ובסוף איכשהו נפגשנו ועשינו אותה, כי היא צריכה בית עד שהיא תשתלט על העולם. דוד, חד משמעית. בשבילי לפחות, הגיעה לפה בשביל לעשות אותי בן אדם יותר טוב. יותר סבלני, יותר שמח, יותר מאושר, יותר מוכיר תודה, יותר אסרטיבי, יותר מפחיד כשצריך. וואי, את לא מבינה כמה פעמים הייתי מפחידה, כמו במאפיה. וכשהוא נכנס לגן אחרייך, כשבאתי להכיר את הגדדת שלו, דיברנו על דוד וזה, ואז אמרתי להם ככה, תשמעי, אני יכולה להיות האימא הכי טובה שאת יכולה לדמיין שאת יכולה לקבל. אל תשמעי ממני רק כשצריך להכין עוגה ולארגן מסיבה ולקבל מתנה לחג. אני יכולה להיות החלום הכי גדול שלך, או שאני אהיה הסיוט הכי גדול שלכם אם אני ארגיש שמשהו לא בסדר. ואז נסעתי הביתה ואמרתי, אמא'לה, מה אמרתי בכלל? כאילו, ואז התקשרתי לגדדת, אמרתי לה, תקשיבי, אולי זה היה נשמע מפחיד ומאיים? היא אומרת לי, לא, ככה צריך. ואז אמרתי, כאילו, באמת, זה מאוד מפחיד. אמא עם יד על הדופק. כן. אמא עם יד על הדופק, היא תמיד צריכה לדעת להגן על הילד שלה וזכותה. בהחלט, אם לא הייתי חושבת ש... אמא, סליחה, סליחה, סליחה. אמא ואבא. אמא ואבא, נכון. מקבלים על זה תלונות. אחים טובים, כן, כן, כן. במיוחד בישראל. במיוחד בישראל. במיוחד בישראל. איזה עבוד יש לי. אין מדיונות. אבל אם, כאילו, אני זוכרת את עצמי בתור אימא המבוהלת, שאני זוכרת את השיחות הראשונות שלנו, שהיית אומרת לי את כל מה שאמרת, צריכה לקחת אותו, ולהוביל אותו, ולעשות, ולראות, ואין, אין. אני אז הרגשתי, אין כלום. כלום. על מה את מדברת בכלל? איזה להוביל? איזה לעשות, איזה לחלום, איזה להפך, אני, אם היית אומרת עליי שאני אלך לאיים על גננות, וגם בטבעיות כזאת, אני בכלל נזכרתי במה אמרתי כשהייתי בדרך הביתה, שכאילו, זה תלוי באח אם אנחנו נהיה חברות אויבות, אבל את לא רוצה להיות בצד הרע שלי, כאילו זה היה ככה, בחיים לא הייתי חושבת שאני אתנהג ככה, אני לא ידעתי שיש בי את כל, כמו שאת אומרת, לא ידעתי שיש בי את כל הדברים האלה לפני ה... כל הכוחות האלה. אבל מה שאת מספרת, איינשקה, תקשיבי, את היית בטוח כל כך טבעית וברורה מולה, בחיים הכי חשוב שבן אדם ברור לך, כמו הורה. הורה ברור? תמיד ברור לי ילד. הורה מדויק בדרישה? לילד הכל פשוט בחיים. אם ההורה לא ברור, גם לסביבה, גם לילד, אז לילד גם. אז ההורה צריך לטפל בעצמו, שאגב, את שלחת אותי לזה. אני זוכרת גם את זה, אגב, אני פה ממליצה לכל האמאות ללכת ולטפל בעצמן, עכשיו נזכרתי בזה, אני זוכרת, גם אחרי איזה חודשיים או משהו כזה. באנו לצאת אני ודוד, ואת אמרת לי, אנא, את צריכה לדבר עם מישהו על עצמך. את צריכה לטפל בעצמך, ואת לא במצב טוב, ואם את לא תהיי במצב טוב, גם דוד לא יהיה במצב טוב. נכון. ואז חזרתי לטיפול. והתחלתי את הפודקאסט. ואני אגיד לך עוד משהו, אני... קודם אמרתי, אני לא רוצה להיות פסיכולוגית, אני לא רוצה לאינטקים, לקבל אנשים, כולם זה טה-טה-טה. אני לא רוצה לדעת על מה שיש בבית, אני רוצה לטפל בילד, לתת את התוצאות. עם הזמן אני הבנתי, ואני חייבת ללמוד עוד משהו כדי ללוות את האמהות האלה. כן. לפתוח להם את הנשימה, להיכנס לתוך הדיכאון, לתוך הכאב שלהם. לעזור לצאת מהמצב, היום אני מאסטר NLP. את כמו כל כלישאה לרוסיות, אם יש משהו קודם הולכים ללמוד ואז מדברים. אני כזאת, שיטתית, אני שיטתית, אני אוהבת מדרגות, מדרגות, מדרגות. קודם הולכים ללמוד. ככה, בתחילת יוני החלטתי, בסוף יוני אני כבר נכנסתי, ועכשיו סיימתי, הנה בבקשה. מאושרת ביותר, האולם נפתח עוד יותר רחב, תרובה ליקום, וכל האנרגיות מהאווירה לכל העולם. אנחנו מודים לך על זה, אבל למה זה חשוב? למה המצב של האמא חשוב? האמא משפיעה על הילד. אמא ואבא. אימא והורים, עם המראה החיצוני שלהם, משפיעים על המצב של הילד. עם ההתנהגות שלהם, כדוגמה, משפיעים על הילד. אני לא אדבר אפילו באיזה מצב הילד, הילד רגיל. כל ילד. הילד רואה, הוא מסתכל, הוא עוקב. כל אחד ביכולת שלו, על כל תגובה של ההורה. וההורים גם צריכים לפתוח יותר מה שלא יקרה בחיים מול ילד. אני רק שמח, אני נותן לו כוח, אני נותן לו אנרגיה, אני נותן לו רגש חם, כי הוא תלוי בי. זה תמה. אבל מה עושים כשאין? אין מאיפה לתת. אני אגיד לך משהו. כן, זו שאלה קטנה לפני הסוף. מחפשים, ואני אומרת אותו דבר, אני אומרת, אם אני החלטתי להיות הורה, אז אני אתהפך. אני אומרת גם על עצמי, אני לא אומרת משהו ש... כן, כאילו, ממליצה לעשות משהו. אני התהפכתי. 180, פלוס 360 ופלוס 180. אני גם אותו בן אדם ואני יכולה להמליץ רק מעצמי. פשוט תשתדלו ותיתנו לילדים שלכם דברים הכי טובים ותכירו את עצמכם כי אתם יכולים מההתחלה. וגם תגידו לזה תודה, לילדים שלכם. כן. שהם עזרו לכם. כי הכוח, הכוח הוא גם בכם וגם בילדים שלכם. תחייכו, תהיו הכי אופטימיים. אולגה, את פשוט מהממת. את פשוט, כואב לי הפרצוף מרוב החיוכים. אני כאילו, עכשיו שאנחנו מדברים, אני מבינה, את יודעת, בכל התקופה הפסיכית שלנו והכל. כשאני בזמן האחרון, כשאני מחייכת יותר מכמה פעמים ברצף, מתחילות לכאוב לי הפנים כי השרירים לא רגילים. זאת נקודה מצוינת לסיים את הפרק הזה, ואנחנו נקליט עוד עם אולגה המאמנת. ותודה שאתם מאזינים וסובלים את זה שהפרקים יוצאים מדי פעם ולא באופן קבוע, וכל התיאורים ולינקים בתיאור. ותודה לך, אולגה. אנישקה, תודה רבה לך, ומכל הלב, ואת בן אדם שממלא אותי באנרגיה. את מדליקה אותי, ואני אוהבת את המצב הזה. היא מדליקה. זה משהו שכל כך... לא, זה מדהים שאת מזליחה להידלק, גם כשאני לא מרגישה שיש לי ממה לתת. תודה, אולגה. תודה לך. רגע, סיכונדצ'קו, יא אסתנאו.